עלמה זהר

  • אושר גדול, עלמה זהר במופע השקה אינטימי ל"לחם, אהבה"
    19.1.2017 0:00   |   נוי טמרקין, מוזיקה.קו.איל
    כשאני מקשיבה לתקליט החדש של עלמה זהר "לחם, אהבה", אני שומעת אופטימיות ריאלית ובוגרת שאני מרגישה שנכתבה מתוך לב שיצא מאותו פס יצור שממנו יצא הלב שלי. מלצרית תל אביבית נצחית רגישה יתר על המידה, בתוך מציאות של אהבה גדולה שלובה במלחמה תמידית. מרגישה שכמוני, גם אמצעי הביטוי העומדים לרשותה קצרים מלהכיל את כל הסיפורים השמחים והעצובים שקובעים את רוחב ליבה שהוא ללא ספק רחב.
    זהר פרצה לתודעת התרבות הישראלית בשנת 2008 עם אלבומה הראשון "דברי" שנחל הצלחה גדולה ומיקם אותה בשורת האמנים המבטיחים לחכו הסקרנית של צרכן המוזיקה הישראלי. אחדים מהלהיטים שהניב אלבום זה עדיין מושמעים ברדיו דרך קבע ומככבים בשורת היצירות המקוריות והמוערכות של השנים האחרונות.
  • "אני אדם בכיין. בבית שבו גדלתי מייללים עד היום בלי הפסקה"
    7.3.2019 20:04   |   שיר זיו, ישראל היום
    מתי בפעם האחרונה בכית? "בשבת שעברה. אני די יללנית, זה לא כזה נדיר. אני בוכה בסרטים ובכלל אני אדם בכיין. בבית שבו גדלתי היה מותר לבכות, לא היינו מתאפקים, ועד היום מייללים אצלנו כל הזמן". מתי בפעם האחרונה עבדת בעבודה לא שגרתית? "ב־2010. הייתי בסכסוך עם חברת תקליטים והפסיקו לשלם לי, אז עשיתי בייביסיטר וניקיתי בתים. עד שהגעתי איתם לפשרה הייתי במצב מוזר שבו לכאורה אני עובדת ומופיעה - ובעצם לא מקבלת כסף בגלל גירעונות האלבום השני שלי. ניקיתי וטיפלתי בילדים חצי שנה. עד היום אין לי עוזרת בית, אני לא מצליחה לעבור לצד השני של המתרס. ואגב, אני מכירה את כל השטיקים של העוזרות, אתה מחטט לאנשים במגירות ונחשף לחיים שלהם. כל עוזרת בית זה ככה, אז יש לי רתיעה".
  • ציטוט:

    האלבום השלישי של זהר הוא מסע בין האישי והחברתי, התסכול והנחמה, בישראל של תשע"ד. זהר כבר מזמן לא הצעירה ששרה על מיגל מדרום אמריקה, היא האשה שכותבת על הרחוב שבו אנחנו עוברים יום יום, על האנשים השקופים שעוברים בו לצידנו וכמובן עלינו, על הצורך שלנו בלחם ואהבה. בדרך היא מבררת מה זאת בשבילה מוזיקה ישראלית ואיך היא נשמעת, וכותבת כמה מהשירים הכי יפים בקריירה שלה.

עלמה זהר – לחם אהבה

17.1.2014 2:28   |   נדב מנוחין, וואלה
בגב חוברת המילים של "לחם אהבה", האלבום השלישי של עלמה זהר, מאויר חזון אורבני, אולי אפוקליפטי, של רחוב מוזנח שמזכיר במשהו את החלק המערבי והמטופח פחות של שדרות רוטשילד בתל אביב, או איזה צומת אחר באזור (עיצוב של חוליאן אסקובר). הסצנה משונה, קצת עגומה: קבוצת אנשים, רובה בגבה אלינו, הולכת על הכביש ומביטה ספק בפליאה ספק באדישות באירוע שאיננו רואים - אולי תאונת דרכים או סתם עבודות בכביש, כפי שיעידו המחסומים המונחים באמצע הדרך. על הבניינים המקולפים כתמי פיח, סמל להזנחה, גרפיטי של נחמן מאומן בצד אחד, ובשני מרוסס 269, הד לקבוצת המחאה הטבעונית.
ברחוב עצמו מסתובבים להם אנשים בשחור, לבן, כחול ומעט אדום – אדם שיושב על הרצפה וראשו מורכן, אולי בוכה, אולי הומלס; צעיר בקפוצ'ון שידיו בכיסים וגם ראשו באדמה, לא מתעניין בדרמה שמתחוללת ואולי גם בשום דבר אחר; צעירה בחצאית ונעלי עקב בפינה, מחכה בשילוב ידיים למישהו שכנראה לא יגיע לעולם; פליט אפריקאי המעשן בשלווה וממוקם – כמה מפתיע – בשוליים של התמונה. נוספים להם מוזיקאי על אופניו וילדה המחבקת את אמה, שבעצם מהווה את עטיפת האלבום, ונערה במרכז שמביטה בכל ההתרחשות.

עוד...