עלמה זהר

  • "אני אדם בכיין. בבית שבו גדלתי מייללים עד היום בלי הפסקה"
    7.3.2019 20:04   |   שיר זיו, ישראל היום
    מתי בפעם האחרונה בכית? "בשבת שעברה. אני די יללנית, זה לא כזה נדיר. אני בוכה בסרטים ובכלל אני אדם בכיין. בבית שבו גדלתי היה מותר לבכות, לא היינו מתאפקים, ועד היום מייללים אצלנו כל הזמן". מתי בפעם האחרונה עבדת בעבודה לא שגרתית? "ב־2010. הייתי בסכסוך עם חברת תקליטים והפסיקו לשלם לי, אז עשיתי בייביסיטר וניקיתי בתים. עד שהגעתי איתם לפשרה הייתי במצב מוזר שבו לכאורה אני עובדת ומופיעה - ובעצם לא מקבלת כסף בגלל גירעונות האלבום השני שלי. ניקיתי וטיפלתי בילדים חצי שנה. עד היום אין לי עוזרת בית, אני לא מצליחה לעבור לצד השני של המתרס. ואגב, אני מכירה את כל השטיקים של העוזרות, אתה מחטט לאנשים במגירות ונחשף לחיים שלהם. כל עוזרת בית זה ככה, אז יש לי רתיעה".
  • ציטוט:

    האלבום השלישי של זהר הוא מסע בין האישי והחברתי, התסכול והנחמה, בישראל של תשע"ד. זהר כבר מזמן לא הצעירה ששרה על מיגל מדרום אמריקה, היא האשה שכותבת על הרחוב שבו אנחנו עוברים יום יום, על האנשים השקופים שעוברים בו לצידנו וכמובן עלינו, על הצורך שלנו בלחם ואהבה. בדרך היא מבררת מה זאת בשבילה מוזיקה ישראלית ואיך היא נשמעת, וכותבת כמה מהשירים הכי יפים בקריירה שלה.

ציפור משונה

מילים: עלמה זהר
לחן: עלמה זהר

כל הזמן הזה את חיה
בתחושה בלתי ברורה
כאילו שאיבדת את דרכך פתאום
באמצע עיר זרה
אנשים עומדים בפתח
להיכנס אל תוך חייך
והדלת סגורה

את אוהבת לפעמים לשבת
על ענף העץ שבגינה
שם הרוח מנשבת
התחלה של מנגינה
אנשים עוברים למטה
הם וודאי חושבים שאת
ציפור משונה

 

המציאות היא רק השתקפות קרני השמש
על רשתית העין הפקוחה
הכל נראה רחוק
אבל אולי
רק המשקפת הפוכה

מסתכלת בזכוכית מגדלת
על התמונה המשתנה
אבל ככל שאת שואלת
את תמיד לא מבינה
אנשים רוצים לדעת
על מה את חושבת
ואת לא עונה

המציאות היא רק השתקפות קרני השמש...