טסה להודו: מי אמר שמאוחר לחופשת שחרור?28.3.2012 17:52 | | | עלמה זהר, Xnet |
באיחור קל, של חמש עשרה שנה בערך, אני נוסעת להודו. כולם כבר היו בה, טיילו בה, עישנו בה, התאהבו בה, שתקו בה וראו בה את האור. נשארתי רק אני, הישראלית האחרונה שעוד לא הייתה שם. מרוב הסיפורים, התמונות, התבלינים, הראסטות והלונגים שהגיעו כל הדרך מהודו ישר אלי לסלון, נדמה לי הרבה פעמים כאילו כבר ביקרתי בה. ועם השנים, מרוב שהייתה כבר עם כולם, אפילו קצת מאסתי בה. היא נראתה לי מתויירת מדי, מוכרת מדי, עייפה ונטולת מסתורין. או שאולי זו אני שנהייתי זקנה מדי. חמש עשרה שנה עברו מאז שהשתחררתי וארזתי את התרמיל האדום שקנה לי החבר בתקופת הצבא (ומיד אחר כך נפרד ממני ונסע לטיול לבדו), משוחררת מצבא ומחבר, הייתי ממש בדרך לכבוש את הודו, כשלגמרי במקרה נתקלתי פתאום בזוג העיניים החומות עם הריסים הכי ארוכים בעולם והופ – דפקתי פרסה ישר לרבנות. ולא, אני לא אצטער על זה לעולם.