עלמה זהר

  • אושר גדול, עלמה זהר במופע השקה אינטימי ל"לחם, אהבה"
    19.1.2017 0:00   |   נוי טמרקין, מוזיקה.קו.איל
    כשאני מקשיבה לתקליט החדש של עלמה זהר "לחם, אהבה", אני שומעת אופטימיות ריאלית ובוגרת שאני מרגישה שנכתבה מתוך לב שיצא מאותו פס יצור שממנו יצא הלב שלי. מלצרית תל אביבית נצחית רגישה יתר על המידה, בתוך מציאות של אהבה גדולה שלובה במלחמה תמידית. מרגישה שכמוני, גם אמצעי הביטוי העומדים לרשותה קצרים מלהכיל את כל הסיפורים השמחים והעצובים שקובעים את רוחב ליבה שהוא ללא ספק רחב.
    זהר פרצה לתודעת התרבות הישראלית בשנת 2008 עם אלבומה הראשון "דברי" שנחל הצלחה גדולה ומיקם אותה בשורת האמנים המבטיחים לחכו הסקרנית של צרכן המוזיקה הישראלי. אחדים מהלהיטים שהניב אלבום זה עדיין מושמעים ברדיו דרך קבע ומככבים בשורת היצירות המקוריות והמוערכות של השנים האחרונות.
  • סיפור אהבה אתיופי
    17.1.2012 9:33   |   עלמה זהר, Xnet
    רק כשהגעתי לאתיופיה נפל לי האסימון. לא שהיה לי חלילה משהו נגד אתיופים קודם לכן, תמיד חשבתי שהם אנשים נחמדים, ובזמן מבצע שלמה אפילו הלכתי להתנדב עם חברות מבית הספר במרכז קליטה בירושלים. לא, אתיופיה לא לימדה אותי לאהוב אתיופים, היא לימדה אותי שיעור הרבה יותר חשוב – לכבד אותם. אתיופיה ניפצה לי אחת ולתמיד את המיתוס שלפיו האתיופים באו משומקום, ממדבריות, מפרימיטיביות – ואנחנו הישראלים החסונים והאמיצים הצלנו אותם מהשיממון והבאנו אותם אל עולם טוב יותר. אתיופיה היא אמנם מדינה ענייה מאוד ולא מפותחת מבחינה תעשייתית, אבל מבחינה היסטורית ותרבותית היא מדינה עשירה, רבגונית ומרתקת. היא ערש האנושות, המקום שבו התחיל הסיפור של המין האנושי, והיא התרבות העתיקה ביותר על פני כדור הארץ. ההיפך המוחלט משממה. יש בה מאות שבטים שלכל אחד מהם תרבות, שפה ומנהגים אחרים לגמרי. ההיסטוריה שלהם מגיעה עד מלכת שבא ואחורה מזה, ועוד לא התחלנו לדבר על המוזיקה.
  • ציטוט:

    האלבום השלישי של זהר הוא מסע בין האישי והחברתי, התסכול והנחמה, בישראל של תשע"ד. זהר כבר מזמן לא הצעירה ששרה על מיגל מדרום אמריקה, היא האשה שכותבת על הרחוב שבו אנחנו עוברים יום יום, על האנשים השקופים שעוברים בו לצידנו וכמובן עלינו, על הצורך שלנו בלחם ואהבה. בדרך היא מבררת מה זאת בשבילה מוזיקה ישראלית ואיך היא נשמעת, וכותבת כמה מהשירים הכי יפים בקריירה שלה.

עלמה זהר: להיות נטאשה, לגור עם ארקדי דוכין

4.4.2012 13:32   |   עלמה זהר, ynet
בגיל 14 רציתי להיות נטאשה. כלומר, רציתי שארקדי ומיכה יהיו החברים שלי. בגיל שבו אף אחד לא הבין אותי, ואני בטח שלא הבנתי את עצמי, "החברים של נטאשה" היו הדבר היחיד שדיבר אלי. נסעתי בעקבותיהם ברחבי הארץ, ארבתי להם שעות ליד הוואן, וקיוויתי שיום אחד הם פשוט יאספו אותי וייקחו אותי איתם וכולנו נגור יחד בדירה מתפוררת בדרום תל-אביב, נעשה מוזיקה ונחיה על הקצה. למזלי הטוב, זה לא קרה.
לפעמים חלומות מתגשמים. לרוב זה גם בדיוק הרגע שבו הם מתרסקים לרצפה ונשברים לאלף רסיסים. בשנים האחרונות כבר יצא לי לפגוש כמה מאליליי ילדותי, לא תמיד זה נגמר בטוב. לפעמים הם לא עמדו בציפיות הבלתי אפשריות שלי - ולפעמים, עוד יותר כואב, אני אכזבתי אותם.

עוד...